top of page

הטיסה

“דינג דונג" נשמע פעמון הכריזה. "אנו עומדים לנחות, בבקשה לחגור את החגורות" קולה של הדיילת נשמע שונה לגמרי בכריזה, סמכותי כזה, מבין. אם הנוסעים היו רואים איך התנהגה במסיבת השחרור של פב-1, איך זינקה מן העוגה כשרק כומתה אדומה לראשה ושרוך ההדרכה זרוק על כתפה. אז עכשיו היא דיילת, כפי שחלמה שתהיה.

לקראת הנחיתה כשעברה עם עגלת הדיוטי-פרי קרצה לי וכשביקשתי פאקט-מרלבורו, ענתה: " כבר שמתי אחת בשבילך בצד, המפקד"

אז היא זיהתה אותי, למרות כל השנים. הרהרתי בדבר עד שמרפק צנום בצלעותי הזכיר לי את זו שישבה לידי, "המפקד..?!" תיכף אראה לה מי המפקד…!. אשתי, שהחליטה לחזור מהשירותים, שם בילתה את מרבית הטיסה, החזירה אותי למציאות באחת. "היא היתה הפקידה שלי ביחידה" הסברתי. "פעם כשעוד היו לך ביצים" אמרה בעוקצניות. טוב עזבי עכשיו נוסטלגיה, תכף נוחתים אמרתי במתח. הנחיתות האלו, זה הדבר הכי מסוכן אחרי ההמראה. אם היה רוצה שנעוף היה עושה לנו כנפיים קינטרה האישה. נכון השבתי- אין לי כח לריב איתה עכשיו לקראת החופשה.

"אני חייב להתפנות" אמרתי לאישתי בקומי מהכיסא…"אדוני,חזור לשבת, אנחנו מתכוננים לנחיתה…" דייל ממושקף וצנום ניסה לעצור בעדי מלהגיע אל הנחלה שבקצה המטוס. "נשבע לך שאם אתה לא נותן לי ללכת להשתין אני עושה את זה פה עליך..!" אחרי שהורדתי את המים נשמע קולו של הטייס בכריזה…"אנחנו מתחילים בנחיתה…" הצצתי מעבר לדלת השירותים וקלטתי את הפקידה שלי מתארגנת לנחיתה, כשזו קלטה אותי, היא פקדה "המפקד?! למה אתה לא מתכונן לנחיתה..?!? בוא שב פה" והושיבה אותי לידה…"אין זמן לחזור למושבך…" ואני חייכתי בהנאה.

bottom of page